החלטה בתיק ע"מ 1998/09

העורר מואשם בשתי עבירות, האחת עניינה קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, בכך שבשנת 2003 תכנן עם חברו לבצע פיגוע ירי לעבר חיילי צה"ל, והשנייה עניינה מתן מקלט לעבריין בכך שבשנים 2002-2004 הלין כ-100 פעמים את פאיז אבו צפירה, שהיה מבוקש לכוחות הבטחון.

עוד יש לומר כי העורר נעצר ביום 30.11.04, ונשפט בגין עבירות אחרות לעונש מאסר בן 54 חודשים. לקראת תום תקופת ריצוי העונש, הוגש כתב האישום הנוכחי והתבקש מעצרו עד תום ההליכים בגין העבירות הללו, אשר קדמו לתקופת מאסרו.

בית משפט קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים, וזאת בעיקר מהטעם של חשש להימלטות מאימת הדין לאור העונש החמור לו צפוי העורר אם יורשע, וכן בשל מסוכנות עכשווית שסבר כי ישנה במקרה זה.

סניגורו של העורר חלק על מסקנתו של בית משפט קמא. הסניגור טען כי במקרה זה אין מסוכנות לנוכח מועד ביצוע העבירות, שהיה זמן רב לפני מעצרו של העורר, ובעיקר בשל העובדה כי העדויות המפלילות היו בידי הרשויות עוד בטרם נעצר בתיקו הקודם. הסניגור ציין כי אמרת מפליל אחד נגבתה כבר במחצית שנת 2003 ואילו אמרות המפליל השני נגבו בשנת 2004. הסניגור הדגיש כי המדובר בשיהוי בלתי סביר, המלמד הן על העדר המסוכנות והן על העונש לו צפוי העורר.

התביעה הצבאית ביקשה לדחות את הערר וטענה כי אמנם יש במקרה זה שיהוי ניכר, הנובע מתקלה, אולם במקרה זה האינטרס הציבורי מצדיק את המשך החזקתו של העורר במעצר, וספק אם ניתן יהיה להבטיח כי יתייצב למשפטו אם ישוחרר.

דיון והכרעה

אין במקרה שלפניי מחלוקת על הראיות כשם שאין מחלוקת על כך שהעדויות המפלילות נגד העורר היו בידי רשויות החקירה כבר בשנים 2003-2004, היינו לפני למעלה מחמש שנים.

התביעה הפנתה לע"מ 1538/09 מימי נ' התביעה הצבאית (טרם פורסם), בו קבעתי כי במקרה בו צפוי נאשם לעונש משמעותי, ולאור היעדר יכולת אכיפה טובה בשטחי הרשות הפלסטינית, ישנו חשש גדול להימלטות מאימת הדין.

הלכת מימי הינה נכונה וראויה. יחד עם זאת, העיקרון שנקבע בהלכת מימי, ככל עיקרון, הינו יחסי ויש לאזנו עם שיקולים אחרים.

המקרה שלפנינו הינו חריג וקיצוני בכל הנוגע לשיהוי הרשויות. ודוק: לא רק שהמידע המפליל היה בידי הרשויות לפני למעלה מחמש שנים, אלא מידע זה היה קיים לאורך כל התקופה בה היה נתון העורר במעצר ולאחר מכן במאסר.

אין המדובר רק במי שלא עשו מאמצים לעצרו, אלא במי שגם כשהיה נתון מאחורי סורג ובריח, לא טרחו לחקרו בעניין האשמות העולות מאותן אמרות מפלילות. החלטת הרשויות לפתוח בחקירה באה רק לקראת סיום תקופת מאסרו בתיקו הקודם.

שיהוי כה ניכר מלמד כי גם רשויות החקירה וההעמדה לדין אינן סבורות כי העורר מסוכן לציבור, אחרת היו טורחות להעמידו לדין בגין אשמות אלה בשלב מוקדם הרבה יותר (וראו עניין מימי לעיל). מקרה כה קיצוני של שיהוי מלמד כי המסוכנות מוקהית במידה רבה מאוד, עד כי אין היא מצדיקה מעצר.

לפיכך, נותר לבחון האם החשש להימלטות מאימת הדין מצדיק את מעצרו של העורר. גם על כך התשובה לטעמי הינה שלילית. העבירות המיוחסות לעורר בוצעו לכאורה לפני זמן רב. עובדה זו כשלעצמה מצדיקה הקלה בעונשו. בנוסף, העובדה כי נחקר על מעשים אלה רק כיום, והוגש בגינם כתב אישום נפרד ולא אגב כתב האישום הקודם, יש בה גם משום פגיעה מסויימת בעורר. ייתכן כי לו היו מיוחסות לו עבירות אלה קודם לכן, היו אלה מובאות בחשבון במסגרת הסדר הטיעון אותו ערך עם התביעה. גם בכך יש כדי להצדיק הקלה מסויימת.

לפיכך, אינני סבור כי ניתן לומר שהעונש לו הוא צפוי כיום בגין העבירות הללו הינו חמור במיוחד. אין להקל ראש בחומרת המעשים, אולם אני סבור כי עוצמת השיהוי והמחדל הקשה של הרשויות במקרה זה מצדיקים כשלעצמם התחשבות בעניינו, ולאור אופיים של המעשים שלא הגיע לכדי ביצוע פעיל של עבירות אלימות קשות, אין הצדקה להמשך החזקתו של העורר במעצר.

סוף דבר

עוצמת השיהוי והפגם בעבודת הרשויות, אל מול העבירות המיוחסות לעורר שאינן מן החמורות ביותר, מצדיקות כי ישוחרר בתנאים. לאור זאת אני מורה על שחרורו של העורר בתנאים הבאים:

א.      הפקדה של ערובה במזומן על סך 12,000 ש"ח.

ב.      חתימת ערבות צד ג' של תושב ישראל על סך 15,000 ש"ח.

במידה ולא יעמוד בתנאי הערובה יובא לבדיקת ערבות בפני הערכאה הראשונה ביום 14.5.09.